סוכני ש.י.ל.ד סיימה את עונתה הרביעית הפנטסטית, זאת לאחר שרבים מהצופים נטשו את סדרת הריגול עוד בעונתה הראשונה והלא-מגובשת, שפותחה על-ידי ג׳ד ווידון, אישתו מוריסה טנצ׳רואן ואחיו המפורסם יותר, ג׳וס ווידון (הנוקמים, באפי ציידת הערפדים) שאף ביים את הפיילוט. מאז השתנו דברים רבים במערך הריגול מלא-האקשן של פיל קולסון, כשג׳ד ומוריסה, לצד התסריטאי המנוסה ג׳פרי בל (תיקים באפילה, אנג׳ל, זהות בדויה) חיזקו את כל נקודות החולשה והקצוות הרופפים, והבינו מה סוכני ש.י.ל.ד צריכה בדיוק להיות. אלו הן ארבע הסיבות העיקריות (ללא ספויילרים) שהופכות את ש.י.ל.ד לאחת מסדרות הקומיקס המוצלחות והמבדרות ביותר שרצות כיום, שראויות להכתיר אותה בגאווה כחלק מהיקום הסינמטי האינסופי של מארוול:
1. הצוות / הקאסט
קולסון (קלארק גרג הקסום) וחבריו מרגלי-העל כאמור עברו הרבה מאז שש.י.ל.ד עלתה לאוויר, והפכו לחבורת גיבורים נאמנים איכותית, עם מגוון דינמיקות פנימיות מורכבות ומניעים מעניינים: החל ממחוייבויות משפחתיות ועד יצרי נקמה וחרטות נוקבות. הצוות מתפצל ומתאחד פעם אחר פעם, וכל איחוד מחדש תמיד מלא באנרגיות ולא מפסיק לרגש. קשה לחשוב על דמות אחת שלא מקבלת את תשומת הלב המוקפדת של השואוראנרים, בין אם בשלב מוקדם או מאוחר יותר. חלק מהותי מהקסם של הצוות טמון בחברי הקאסט המגלמים אותו – מורגש ביותר כי השחקנים אוהבים את הדמויות שלהן, מתחברים אליהן, ופשוט נהנים על הסט, וחילופי הבדיחות והרפרנסים (בעיקר למלחמת הכוכבים) בין הדמויות הופכים למוצלחים עוד יותר. בראש השחקנים כמובן עומד גרג שההתרגשות שלו מלגלם את קולסון, עוד מהימים השמחים של הנוקמים, הופכת כל רגע איתו לאמיתי ומבדר במיוחד.
אגב, בלי לנופף ידיים באוויר, סוכני ש.י.ל.ד הפכה באלגנטיות לסדרה המגוונת ביותר בטלוויזיה, עם נוכחות טבעית של דמויות מכל המינים וכל הצבעים – דרך הייצוג האולטימטיבית היא כשהדמויות עצמן לא עוסקות בשובניזם או גזענות בכלל. כך למשל נשים יכולות להיות גיבורות-על עוצמתיות וטובות-לב, מנהיגות חשובות המלאות במורכבות פנימית, פוליטיקאיות מושחתות ואכזריות או רק עוברות אורח חסרות-מזל הזקוקות להגנה. מהצד השני, ש.י.ל.ד לא מיתממת או מציגה אנושות שכולה טהורה, ועוסקת בפערים החברתיים ושנאת הזר דרך קבוצת הבלתי-אנושיים ההולכת וגדלה בעולמה (נושא שתמיד הוצג במארוול דרך המוטאנטים והאקס-מן, אבל הזכויות כידוע נמצאות אצל פוקס). העונה הרביעית שמה גם דגש מורחב על רלוונטיות פוליטית, כשבחנה יקום מקביל בו שנאת האחר ניצחה, עם קריצות מרובות ל-fake news.
2. עלילה מרתקת
העונה השלישית של הסדרה עשתה קפיצה נרטיבית משמעותית, אבל העונה הרביעית מצליחה להמשיך להתעלות ולהמציא את עצמה מחדש, בעודה מעמיקה בסוגיות מד״ב קלאסיות. הפרקים נשענים על אקשן כיפי ואינספור טוויסטים, שתוקפים את הצופה מכל עבר. האינטנסיביות הבלתי פוסקת הזו משרה אנרגטיות נחוצה על רגעי הדרמה בין הדמויות ועל שיחות המוטיבציה המרובות ומונעת מהם להפוך למלודרמטיים, ומצד השני הסדרה לא חוצה למחוזות חוסר המודעות העצמית, ולא חודלת להיות קלילה ומשעשעת ביותר. כשהצופה סבור שהוא כבר פענח את העלילה, היא קופצת למקום אחר לגמרי (בהמשכיות מוחלטת), ויוצרת תחושה כיפית. העונה מציבה כל דמות בסיטואציות בלתי אפשריות כדי לחקור את נקודות החולשה שלהן וכיצד ינהגו תחת נסיבות חיים הפוכות, ומעלה שאלות פילוסופיות בנוגע למה למעשה הופך כל אדם למי שהוא. בין כל זה, סוכני ש.י.ל.ד דואגת לשמור גם מקום מיוחד עבור רומנטיקה.
3. נבלים מוצלחים
בעוד שנבלי סרטי מארוול נעים בין נבל כל-יכול שרק רוצה להשמיד את העולם לבין… נבל כל-יכול שרק רוצה להשמיד את העולם, בש.י.ל.ד עוסקים בנבלים עם מניעים ברורים ורגשיים יותר. יש נבלים מוחלטים ששמים את חשיבותם מעל שאר העולם לצד נבלים עם אג׳נדה מורכבת יותר, שמאמינים כי הם אכן חותרים לטובת הכלל, ואפילו בתוך הצד הזה יש כאלו בעלי ערכי מוסר מפוקפקים ביותר לעומת כאלו עם גבולות יותר ברורים. חשוב מכך, הנבלים מתקשרים ומשתלבים ישירות בחייהם של האויבים המרים שלהם, גיבורי הסדרה, בצורה שמלבה את הערכים הדרמטיים, ומקנה משמעות יתרה למסרים ולאופיים של הגיבורים. ש.י.ל.ד מעמתת את גיבוריה עם השלכות מעשיהם, שבדומה למאורעות קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים, מובילות את הנבלים הישר אליהן פעם אחר פעם ובדרכים שונות. כיאה לסדרת ריגול, ובהמשך ישיר לקפטן אמריקה: חייל החורף, ש.י.ל.ד מקשה על הדמויות שלה לדעת על מי הן באמת יכולות לסמוך, כשלא תמיד ניתן לחזות באופן חד-משמעי מי יהפוך לנפך, ומי למעשה היה נבל כל הזמן, מה שהופך את כל העסק ליותר מעניין.
4. הכי קומיקסית שיש – אך מתאימה לכל צופה
ג׳ד, מוריסה וג׳פרי צריכים לקבל את הכבוד הראוי להם על כך שהצליחו לעבד לטלוויזיה את סיפוריה הקומיקסיים של ש.י.ל.ד, במידה שכל כך תואמת את חווית הקריאה. האיזון בין המאורעות הדרמטיים והקטלניים להומור המציף את הארועים; הדמויות הקוליות, בין אם בדיאלוגים או בשעת הקרבות המגניבים; העריכה הקצבית בין קווי העלילה שהולכים ומתפתלים בתוך עצמם; והטון הסגנוני של הסדרה.
כדי להסביר מדוע היא כזו, יש צורך להתעסק קצת עם ספויילרים מינוריים. אז קריאת הפסקה האחרונה היא על אחריותכם בלבד!
העונה הרביעית עסקה בחלקה הנרחב ב״מסגרת״ – רשת דיגיטלית המדמה את העולם, כך שגיבורנו זוכים לחיות את חייהם בשינוי גורם אחד מרכזי. אותה ״מסגרת״ תזכיר בשמחה לקוראי מארוול את House of M – סיפור הקומיקס הנודע שעקב אחר התמוטטות העצבים של וונדה מקסימוף AKA סקארלט וויץ, שיצרה מציאות מדומה עבור כל גיבורי-העל, בה כל אחד זכה לקבל את אשר לבו חשק בו. דייזי (קלואי בנט) וג׳מה (אליזבת׳ הנסטרידג׳) משמשות פה כמעין-מקבילות ללוגאן ופיטר פרקר, שהיו הצמד המקורי שידע שלא מדובר במציאות האמיתית, ועליהם היה לצאת ולעורר את שאר חבריהם. ההוצאה לפועל של הרעיון הקומיקסי הזה, כמו כמעט כל דבר בעונה הזו, עבדה נפלא.
תגובות
In this article
